בסעיף הראשון של ההסכם הביניים, שהיה אמור לפתוח פרק חדש ביחסיהם של שני העמים, נכתב כך: יעדו של המשא ומתן הישראלי–הפלסטיני במסגרת תהליך השלום הנוכחי הינו, בין היתר, להקים רשות פלסטינית לממשל עצמי בשלב הביניים, המועצה הנבחרת עבור העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, אשר תוביל להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338.

ב־4 במאי 1994 נחתם בקהיר הסכם שבו סוכם שישראל תעביר בתחילה את השליטה ברוב רצועת עזה (למעט אזורי ההתנחלויות שהיו שם באותה עת) ובעיר יריחו לרשות הפלסטינית. ב־28 בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף בין אש"ף לישראל – "הסכם ביניים ישראלי–פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה". בהסכם הזה, המכונה אוסלו ב', הוסכמו פרטי תהליך העברת השליטה בגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית בתהליך שהיה אמור להסתיים עד מאי 1999. בהסכם זה התחייבה ישראל לסגת מהגדה במערבית בכמה שלבים, ולשם כך חולקה הגדה המערבית לשלושה אזורים (קטגוריות):
●
אזור A – אזורים שבהם תהיה הרשות הפלסטינית אחראית לענייני ביטחון וסדר ציבורי. אזור זה כלל בשלב ראשון את הערים הפלסטיניות (למעט חברון) בגדה המערבית, ואת רוב רצועת עזה.
● אזור B – אזורים שבהם תהיה הרשות הפלסטינית אחראית לשירותים, לתשתיות ולסדר הציבורי, אך ישראל תמשיך להחזיק "באחריות המכריעה לביטחון על מנת להגן על ישראלים ולהתמודד עם איום הטרור" (אוסלו ב', סעיף XIII 2 א).
● אזור C – שאר שטחי הגדה המערבית, שיישארו בשליטה אזרחית ביטחונית ישראלית.

ב־4 לנובמבר 1995 נרצח רה"מ יצחק רבין בשל חתימתו על הסכמי אוסלו. ביוני 1996 מונה בנימין נתניהו לראש ממשלה, אך בניגוד לקו החריף שהוא נקט כנגד הסכמי אוסלו בהיותו באופוזיציה, הוא המשיך את המו"מ עם הרשות הפלסטינית. ב־17 בינואר 1997 נחתם בטאבה הסכם שבעקבותיו נערכה ישראל מחדש בעיר חברון, העיר הפלסטינית היחידה שהצבא הישראלי עדיין שלט בכל שטחיה בשל מגורי מתנחלים במרכזה. על פי ההסכם חולקה העיר חברון לשני חלקים: 1H (כ־80% משטח העיר), שהועבר לשליטת הרשות הפלסטינית, והיה במעמד זהה לשאר שטחי A. ו־H2 (כ־20% משטחי העיר), שכלל את גרעינה ההיסטורי והמסחרי של העיר, וכן את "מערת המכפלה" – המכונה בערבית "חראם אל־אברהימי".

ב־23 באוקטובר 1998 נחתם בוושינגטון הסכם ואי (Wye), ובו הוסכם בין ממשלת נתניהו, ובין הרשות הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, כי ישראל תיסוג מ־13% נוספים משטחי הגדה המערבית, שיועברו לרשות הפלסטינית: אחוז אחד מהשטח יהפוך לשטח A, ואילו 12% יהפכו לשטחי B ( 3% מהם במעמד של "שמורות טבע" שתיאסר בהם בנייה פלסטינית חדשה).

ב־1998, לאחר נסיגת ישראל מהשטחים על פי ההסכמים שהוזכרו לעיל, הוגדרו 18% משטחי הגדה המערבית אזור A, ו־21% אזור B. שטחים אלו (בסך הכול כ־39% מהגדה המערבית) מכונים כיום "שטחי הרשות הפלסטינית". בשטחים אלו הועברו כל סמכויות הבנייה והתכנון לידי הפלסטינים. כלומר על ישראל נאסר לבנות שם התנחלויות או מתקנים צבאיים. כלשון ההסכם (אוסלו ב', סעיףXI 2 ב): "כל הכוחות והאחריות האזרחיים, לרבות תכנון ובנייה, באזורים A ו־B, כפי שהם קבועים בנספח III, יועברו למועצה וינטלו על ידה בשלב הראשון של ההיערכות מחדש." 61% הנותרים משטחי הגדה המערבית נותרו מאז ועד היום באזור C, כלומר בשליטה ישראלית ישירה ומלאה. על פי הערכות האו"ם בשנת 2014, התגוררו באזור C כ־300 אלף פלסטינים, שהם כ־10% מהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית נמצאות אף הן כולן באזור C.

על הפרויקט חצי יובל חלף מחתימת הסכם אוסלו ב' ו־21 שנים מאז הייתה ישראל אמורה להשלים את הנסיגה משטחי הגדה המערבית, או למצער מרובם ( סעיף XIהסכם אוסלו ב'), אך הדברים, כידוע, התפתחו אחרת מהמתוכנן. 25 שנה הם פרק זמן המזמין עצירה והתבוננות לאחור כדי לבחון תהליכים פוליטיים ארוכי טווח. ימים אלו של פוסט־סיפוח שלא אירע, מזמינים במיוחד בחינה כזאת, שכן המציאות בשטח היא דינמית, וגורמים שונים, הן בצד הפלסטיני הן בצד הישראלי, קוראים, מטעמים אחרים לחלוטין אומנם, לבטל את הסכמי אוסלו ולאלץ את ישראל לקבל את האחריות לכל שטחי הגדה המערבית ולאוכלוסייתה הפלסטינית, המונה כיום כשלושה מיליון נפש (כולל מזרח ירושלים).

בסוף 1995 חיו בגדה המערבית (בלא מזרח ירושלים) כ־120 אלף מתנחלים, ב־120 התנחלויות. כיום חיים בגדה המערבית כ־450 אלף מתנחלים, ולהתנחלויות שהיו קיימות אז (למעט ארבע התנחלויות בצפון הגדה שפונו בקיץ 2005), נוספו עוד כ־-140 מאחזים בגדלים שונים ומסוגים שונים.

אף שבמובנים רבים הגדה המערבית השתנתה ב־25 השנים האחרונות ללא היכר, דבר אחד לא השתנה: הסכמי אוסלו מעולם לא בוטלו ולא הוחלפו בהסכמים אחרים, והרשות הפלסטינית עדיין שולטת לכאורה באופן כזה או אחר על 39% מהשטח.

מפה זו מציגה בפעם הראשונה את שאירע בשטחי הרשות הפלסטינית ב־25 השנים האחרונות בשני היבטים:
1. היבט אחד הוא צווים צבאיים קבועים שהוצאו בשטחי הרשות הפלסטינית לאחר 28 בספטמבר 1995 (תאריך חתימת הסכם אוסלו ב'), ובעיקר מפרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000, שבעקבותיה השתנתה המציאות בגדה המערבית באופן קיצוני.
2. ההיבט השני הוא הפעילות המתמשכת של המתנחלים בשטחי הרשות הפלסטינית. פעילות שנועדה בעיקרה לכרסם בשטחה של הרשות ובכך לערער את הסכם אוסלו. להיבט זה יש בעינינו חשיבות ייחודית מכיוון שבמהלך המעקב אחר המאמצים שהמתנחלים בגיבוי ממשלות ישראל, משקיעים בהשתלטות על אזור C , קל שלא לשים לב שחלק הולך וגדל ממאמציהם מופנים גם לאזורים הנתונים באופן רשמי מאז הסכם אוסלו ב', בידי הרשות הפלסטינית. כפי שאפשר לראות במקרא של המפה, הן את הפעילות הצבאית הרשמית, הן את פעילות המתנחלים הלא־רשמית, הנעשית לרוב בחסות הצבא, חלקנו לכמה תתי־קבוצות שלכל אחת מהן מאפיינים יחודיים.

מקורות המידע המידע שאנו מציגים כאן מבוסס על שני סוגי מקורות:
1. שכבות ממ"ג (GIS) שהעביר לידינו המנהל האזרחי בעקבות כמה בקשות ועתירות לחופש המידע. שכבות אלו כוללות את כל הצווים הצבאיים המוצגים כאן.
2. עבודת שטח שמוקדה באיתור מקומות שבהם מתנחלים פועלים בדרכים מגוונות בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, לא פעם מתוך כוונה מוצהרת לקרוא תגר על הסכמי אוסלו. פרויקט זה הוא דינמי ובכוונתנו להמשיך ולעדכן את המפה במידה והצבא יוציא צווים צבאיים חדשים או יבטל צווים קיימים, וככל שיחולו שינויים בשטח. * מפה זו אינה כוללת צווים צבאיים קצרי טווח, פלישות, מבצעים, מחסומים צבאיים ואירועי טרור של אזרחים ישראלים, המכונים בשם המכובס "תג מחיר". מדובר באלפי אירועים שאין ביכולתנו למנות כאן, וספק אם גוף כלשהו מחזיק בתיעוד מהימן ומלא שלהם.